<h1>שו"ת הרשב"א ח"א סימן שס"ה</h1>
<h2>דף כט:</h2>
ומה שכתב הרב ז"ל אבל המת למדו בו [ע"ז כ"ט ע"ב] ג"ש מעגלה ערופה שאסור בהנאה, וכתבת יש לחלוק דשמא לא נאמרה ג"ש אלא למתי ישראל. וכן כתוב אצלנו בההיא דאמר עולא [חולין קכ"ב ע"א] דבר תורה עור האדם טהור ומה טעם אמרו טמא גזרה שמא יעשה עורות אביו ואמו שטיחין, ומתמה עלה אמאי איצטריך למגזר טומאה מהאי טעמא דל טומאה מהכא כיון דמת אסור בהנאה מג"ש דעגלה ערופה, אמאי גזרינן שמא יעשה עורות אביו ואמו שטיחין הא לא מצי לאתהנויי ביה דהא מתסר בהנאה, ומיתרצי גזרה שמא יעשה עורות אביו עבד או גוי שטיחין דליכא בהו איסור הנאה. תשובה מן הדומה שאין זה עולה יפה, דהא טעמא דגזרה משום שלא ינהג מנהג בזיון באביו ואמו ואי איכא גזרה בישראל גזרינן אפילו גוי ועבד אטו ישראל אבל אי לא שיכא גזרה בישראל כלל משום גוי ועבד לחודיה לא גזרינן. ועוד דאי איכא מת דלא מיתסר בהנאה יין נסך דאסור בהנאה מנא להו דאי משום דאיתקש לזבח וזבח איתקש למת ההוא מת גופיה מנא לן דמתי ישראל קאמר, אלא שבזו יש לדחות דאם כן היקישא למאי. מכל מקום אינו מתחויר כמו שאמרנו. ואי משום קושיין הא איכא לתרוצה דדילמא עורו של מת אינו נאסר בהנאה, דאיסור הנאה דמת מנא לן מג"ש דעגלה ערופה ועגלה ערופה גופה הא לא אתי לן איסור הנאתה אלא משום דכתיבא בה [דברים כ"א] כפרה כקדשים, ומינה כיון דעורות קדשים מותרין בהנאה [זבחים ק"ג ע"א] איכא למימר דאף עור עגלה ערופה מותר בהנאה ודון מינה לעור המת שאף הוא מותר בהנאה. אי נמי יש לומר דאפילו תמצא לומר דעור עגלה ערופה ועור המת אסורין אפילו הכי גזרו בעור האדם טומאה משום דאיכא שופטני דאין חוששין לאיסור וחוששין לטומאה כדי שלא יפרשו אחרים מהם, וכן תרצו בתוספות רבותינו הצרפתים ז"ל [סנהדרין מ"ח ע"א]. וזה נראה לי יותר משום דלא גרע עור המת משערו ושער המת נראה לי שהוא אסור בהנאה בשמעתא בתרא דפרק קמא דערכין [ז' ע"א] ואע"ג שהר"מ במז"ל כתב [פ"ד מאבל הכ"א] שהוא מותר לא נתכונו לי דבריו.
